נטייה חוקית ידועה היא, ששורשיה עוד במשפט העברי הקדום, לראות את העובד כפגיע ביחסיו אל מול המעביד (וודאי וודאי כאשר המעביד הנו הממשל עצמו) ולספק לו את מירב ההגנה האפשרית. זאת מתוך כוונה 'להשוות את מגרש המשחקים'. כחלק מכך, מעניקים דיני העבודה הישראליים לעובדים מספר זכויות, כגון, חופש ההתאגדות, חופש השביתה וכיוב'. יחד עם זאת, מכיר דיני העבודה מכירים גם בזכותו של המעביד לנהל את עסקו כראות עיניו, ובתוך כך גם לערוך בו שינויים מבניים ככל הנדרש לפי דעתו, וכן בצורך הציבורי להימנע משיבושם של שירותים חיוניים. על רקע זה, עולה לעיתים קרובות הדיון בזכותם של עובדים לשבות. מחד, ישנן קבוצות עובדים המנצלות את מעמדן המונופוליסטי על מנת להשבית את המשק, וכך להבטיח לעצמן הטבות מפליגות. מאידך, אין ספק כי השביתה היא אחת האושיות החשובות בדיני עבודה. לסיכומים בדיני עבודה לחץ כאן

 

הזכות לשבות או להשבית אינה במקורה זכות חוקית במדינת ישראל, כמו במדינות רבות אחרות. בדיני העבודה הישראליים אין כל הוראה המעמידה לעובדים זכות זו. יחד עם זאת, חירות השביתה מעוגנת היטב בדיני העבודה בישראל. תכליתה של השביתה, כפי שהיא מוכרת על ידי המשפט הישראלי, הוא, לאזן את מעמדם של העובדים במגעיהם עם המעסיק ולהעניק להם אמצעי לחץ במסגרת המשא ומתן הקיבוצי (יחד עם זאת, גם למעסיק עומדת החירות להשבית את עסקו). השביתה (או מנגנון אחר הקבוע בחוק או נקבע בהסכמה, כגון, בוררות) היא חיונית ליכולתם של העובדים לנהל משא ומתן, זכות הנובעת מזכותם הבסיסית (והחוקתית) של העובדים להתאגדות.

 

השביתה במהותה שייכת לא לתחום הזכויות בדיני עבודה, אלא לתחום החירויות. חירויות אלו, אינן בלתי מסויגות. משמע, בעיקר, ניתן היה למצוא סובלנות כלפי השביתות, והצורך בהן, אך לא תמיכה בתופעה.  ברם, דומה כי עמדה זו נהפכה זה מכבר על פיה, בשורה של פסקי דין שאוששו את מעמדה הבלתי המעורער של זכות השביתה בדין הישראלי.  עם קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נתקבלה חירות השביתה והוכרה גם כביטוי לערך העליון של כבוד האדם. סוגיית השביתה בשירות חיוני העסיקה את דיני העבודה מזה שנים רבות וטרם הוכרעה על כל היבטיה. גם בעניין זה, בחר המחוקק הישראלי להימנע מהטלת איסור חקיקתי על חירות השביתה. עמדה דומה אמצה השפיטה הישראלית, שקבעה כי אין מקום לאסור אוטומטית בפסיקה שביתות בשירותים חיוניים,  כי איסור כזה יפגע בזכות ההתאגדות של העובדים וכי יש לדון בכל שביתה על פי מכלול העובדות והנסיבות. מצופה כי ארגון העובדים יפעל מתוך אחריות וימשיך לספק שירותים חיוניים, שהעדרם יסכן את החיים או את הביטחון של התושבים. בפועל, הציפייה לאחריות שכזו יוצרת תוצאות מעוותות – כך למשל, רופאים ואחיות, נמנעים ככל האפשר מלשבות, גם כשתנאי העבודה עצמה מסכנים את בריאות הציבור. עובדים סוציאלים, יכולים לשבות גם לתקופות ממושכות ואיש אינו דואג בגינם. עובדי נמל לעומת זאת, ועובדי חברת החשמל, שעבודתם אינה פחות מחיונית למשק, ונהנים ממילא מתנאי עבודה משופרים, שובתים לעיתים קרובות ובהנאה רבה. לתועלתם הבלעדית והבלתי מידתית. דיני העבודה קובעים כי אין לאסור אוטומטית בפסיקה שביתות בשירותים חיוניים אך יש ליישם את תורת האיזונים ועיקרון המידתיות על מנת לקבוע האם הציבור ייפגע במידה המחייבת את הגבלת השביתה. ספק אם זה המצב בפועל.